מלחמת שמחת תורה הייתה ארוע חריג בעוצמתו מבחינות רבות, והזכירה לכולנו תקופות אפלות. לרבים מאיתנו התעוררו בעקבות האירוע זכרונות מארועים קשים שעם ישראל עבר. מעבר לאסוציאציות המלחמתיות שעלו, כמו אכזריות, רוע סדיסטי ופגיעה מכוונת באזרחים - ישנו היבט נוסף שמאפיין את השורדים, שחשוב להבין את השפעתו: אשמת הניצול (survivor's guilt). אשמה זו מכונה גם לעיתים 'אשמת ניצולים' או 'אשמת שורדים'.
את המונח "אשמת הניצול" טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקאי ויליאם נידרלנד בשנת 1961, במאמר שפרסם על תסמונת ניצולי השואה. נידרלנד תיאר את אשמת הניצול כתחושת אשמה עזה הנובעת מכך שהניצול שרד בעוד אחרים מתו.
כיום, רבים אינם מודעים לכך שתחושת האובדן שהם מרגישים, כרוכה יחד באשמה זו, וחשוב להתייחס אליה, כחלק מהטיפול הכללי ברגשות כמו אובדן וחרדה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, פסיכיאטר הולנדי בשם אדי דה ווינד (Eddy de Wind), סיווג את רגשות האשמה, שחוזרים אצל השורדים, לכדי - 4 סוגים עיקריים של אשמת ניצול:
אשמה על כך ששרדו בעוד אחרים מתו ("אשמת ההישרדות").
אשמה על כך שלא עשו מספיק כדי לעזור לאחרים ("אשמת כישלון לעזור").
אשמה על כך שנאלצו לעשות דברים שליליים כדי לשרוד ("אשמת החיים").
אשמה על כך שיכלו ליהנות מהחיים לאחר האירוע הטראומטי ("אשמת ההנאה מהחיים").
בשנות ה-70 וה-80 נערכו מחקרים רבים נוספים על אשמת ניצול בקרב ניצולי שואה. מחקריהם של Lifton ו-Krystal מצאו שכ-80% מניצולי שואה חוו אשמת ניצול מסויימת.
החל משנות ה-80, החלו לחקור את התופעה גם בהקשרים נוספים, כגון בקרב חיילים ששרדו קרבות, נפגעי תאונות ואסונות טבע. מחקרים אלה איששו שאשמת ניצול היא תגובה שכיחה ביותר לאחר חוויית טראומה והיא יכולה להימשך עשרות שנים.
באירועי שמחת תורה, גם מי שלא היו ב'מעגל הראשון', ולא ברחו בעת תקיפת מחבלים, אך רק שמעו על החוויות הקשות, עלולים לחוות את אשמת הניצול. אם לא נשים לב לכך, לפעמים תופעה זו עלולה לחמוק מתחת לרדאר כסתם דיכאון או חרדה או אבל. למי שיש קרוב משפחה חטוף, או "רק" נחשף לסרטוני זוועה, או לתיאורי מוות רבים, עשוי גם לחוש תחושות דומות.
תופעות אלו של אשמת הניצול, יכולות לנוע על ציר רחב, החל מחוסר מוטיבציה ללכת לעבודה, וכלה בשקיעה במחשבות דכאוניות הממאנות להסתלק, ופוגעות בתפקוד ובמערכות היחסים באופן רחב.
הדבר תואם את ארבעת הסוגים העיקריים של אשמת הניצול שראינו לעיל - הניצולים חווים בעיקר את שלושת הסוגים הראשונים, ואילו אנשים שלא חוו זאת באופן ישיר ירגישו בעיקר את הסוג הרביעי.
כדי להבין את מושג האַשְמה אנו צריכים לזכור שלכל אדם יש סולם ערכים שדרכו הוא פועל, המעצב את זהותו.
יש חוקרים שמסבירים כי אשמת הניצול היא בעצם קונפליקט עז בין היצר ההישרדותי שלנו לבין הצורך שלנו בשייכות, חברתיות ודאגה לאחר.
לכל אחד מאיתנו יש ערכים חיוביים שאנו שואפים לנהוג לפיהם כמו אכפתיות, עזרה לאחר ונדיבות, וערכים שליליים שחשוב לנו להתרחק מהם כמו אגואיסטיות, צרות עין, קנאה, וחוסר רגישות. הערכים החיוביים לפיהם אנו פועלים, והשליליים שאנו מתרחקים מהם מהווים חלק משמעותי בזהות שלנו.
כשאנו חווים אשמה, זו הדרך של הלא מודע שלנו, לסמן לנו שלא הלכנו לפי הערכים שלנו ואף פגענו במישהו אחר. כתוצאה מכך, הזהות שלנו כאדם טוב ואכפתי מתערערת.
ככל שהערך הפנימי שאנו מרגישים שהפרנו גדול יותר - כך תחושת האשמה תגדל.
במילים אחרות, ככל שנרגיש שפגענו במישהו אחר בכך שלא הצלנו אותו, לא עזרנו מספיק (כמו למשל אצל ניצולי נובה), או שאנו אדישים לצערם של הנהרגים והחטופים, כי רצינו לאכול במסעדה או לצפות בסרט, אנו עלולים להרגיש את אשמת הניצול ביתר שאת.
כתוצאה מכך, ישנה תחושה מודעת או לא מודעת לכך שאנו ראויים לעונש וזה עלול להתבטא בסימפטומים שונים כמו דיכאון, חרדה, הפרעות בשינה ובתפקוד, הימנעות ועוד.
אשמת הניצול היא מנגנון הגנה שנועד להגן עלינו הן בכך שהוא גורם לנו לאיתות משמעותי לשנות את אופן ההתנהגות שלנו כך שיתאים למי שאנו, והערכים שאנו מאמינים בהם.
באשמת הניצול אנו מרגישים מעין לקיחת אחריות אף אם בפועל לא היה באפשרותנו לעזור בשום צורה או לא באמת הזקנו להם בשום צורה.
מנגנון זה מאפשר לנו תחושת כוח מדומה שבאה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים שארועים טראומטיים יוצרים בדרך כלל.
חלק מהקושי הגדול הטמון באשמת הניצול טמון גם בקושי להכיל אובדן, ובייחוד בקנה מידה רחב.
בעת אסון גדול, תחושת הביטחון שלנו בעולם עלולה להיסדק, וכתוצאה מכך אנו עלולים לחוש שהעבר, ההווה והעתיד צבועים כולם במוות ואובדן.
לכן, עֶזרה ביצירת התחלה אמצע וסוף לסיפור האובדן עוזרת לתחם אותו, ולתת תחושה שהוא לא ממשיך לנצח נצחים.
לשם כך נבנה את הסיפור, שלב אחרי שלב, מרגע שהכל עוד היה בסדר, ועד לרגע שהכל נגמר, או נגמר באופן יחסי, תוך הדגשת הכוחות של האדם.
כדי לעשות זאת נתמקד בעיקר באיסוף העובדות:
מה קרה לפני שהתחיל הארוע?
מה אחר כך?
מי היה איתך?
מה עשית לאחר מכן?
בזה שעמדת בגבורה במשך שעות כה רבות מה זה מספר עליך ועל הכוחות שלך?
איך הארוע הסתיים או הסתיים באופן יחסי/חלקי?
בכך נוכל גם לעזור לאדם לעבד את האבל, וכפי שנראה בהמשך, גם לעזור לו לשים לב שערכים שהוא כן שמר עליהם, אנו מחזקים את תחושת הזהות שלו, ומקטינים את הסבל שהוא חווה.
בעבודה עם כלי NLP ממוקד טראומה ניתן להשתמש במודלינג שהציע סטיב אנדריאס שבדק מאות אנשים וזיהה מהם המאפיינים של אנשים שהצליחו להתגבר על אשמה כבדה, ומהם האמונות ודרכי החשיבה שלהם.
במודל זה אנו נוקטים בשני שלבים מרכזיים:
אחד התהליכים החשובים בעבודה עם אשמה כולל להבין מהו הערך שנדמה לאדם שהוא פגע בו, ומהו הערך שהוא כן שמר עליו.
לדוגמה, ייתכן שאדם נמנע מלפתוח את דלת הממ"ד למרות שחשב שיכל לעזור לשכן, אך באותו זמן הוא שמר על ערך החיים שלו ושל משפחתו. לא תמיד נמצא ערך כזה, אך כשכן נמצא, זה יכול לחזק מאוד, את תחושת המסוגלות של האדם, ולמנוע את ערעור הזהות שלו כאדם רע או אדיש.
כשאדם נמנע מלעשות פעולות גם לאחר שהאירוע מסתיים, בעקבות הזדהות יתר עם צער הנופלים והחטופים, ניתן גם לבדוק איתו דרכים בריאות יותר להראות אמפתיה, ע"י עזרה והנצחה משמעותית:
התנדבות ועשייה למען מפונים או ניצולים
עזרה לחיילים המשרתים בחזית ולבני משפחותיהם
תרומה כספית לארגונים העוסקים בכך
תפילה או מעשה רוחני למען השבויים או החיילים
הנצחה של נופלים בקרב או שבויים ע"י הקמת ארגון או עמותה שתעזור לאחרים במצב זה
ע"י מציאת דרך פרקטית וחיובית של עשייה, אפשר לשחרר את האשמה וחוסר האונים הטראומטי, ולהחזיר תחושה של שליטה ומסוגלות.
לשם כך, נכוון שאלות המעודדות עשייה, כגון: "כשאתה מרגיש אמפתיה כאדם, כישראלי וכיהודי מהן הדרכים היעילות שבאמת יכולות לעזור באופן הפרקטי לאותם אנשים שאתה מזדהה עם כאבם?" נכוון את האדם להבין כי אשמה היא רגש עוצמתי במיוחד, אך מטרתו הסופית היא תיקון.
תיקון יכול להתבצע ביחס לאדם שאנו מרגישים שפגענו בו - כמו התנצלות, פיצוי כספי וכדו'. במקרה של אסון בקנה מידה נחפש מה היכולת של האדם לתרום ולעזור בהתאם ליכולותיו.
את ה'תיקון' נוכל לבצע הן ברמה הפיזית כמו שהוצע לעיל אך גם בעזרת הדמיון - כיצד היינו רוצים להגיב אחרת בעבר, וכיצד נרצה להגיב אחרת בעתיד.
שלום (הפרטים שונו לשם הצגת המקרה) פנה לטיפול בעקבות קושי בתפקוד בעבודה. הוא פרילנסר שעובד בעריכת סרטונים ביומיום ועובד מהבית.
כתוצאה מהמצב הוא חש דכדוך, חוסר מוטיבציה אשמה וחרטה; הן בגלל הדכדוך שחש שמנע ממנו לתפקד כראוי, והן בגלל התסכול שחש על כך שהוא לא מצליח להניע את עצמו.
בטיפול הובהר לו שהוא בעצם חווה סוג של אשמת שורדים. בדקתי איתו מה הערך שהוא מרגיש שהוא פוגע בו כתוצאה מזה שהוא חוזר לעבוד. בנוסף בדקתי איתו מהי הדרך שמתאימה לו לתעל את רגש האשמה למעשה חיובי של תיקון ועזרה למפונים, יחד עם חידוש העבודה שלו שגם היא ערך - החזרת המשק למצב תקין. הבהרת הערכים יחד עם ההכוונה למעשה עזרה לו לחוש טוב יותר ולהניע את עצמו לפעולה מחדש.
היכולת להראות לאדם שהוא פעל ופועל לפי ערכים שחשובים לו - עוזרת לחזק את תחושת הזהות שהתערערה קודם - לזהות חיובית - "כן, גם כשאני רוצה לצאת למסעדה אני פועל מתוך ערך של חזרה לשגרה, חיזוק המשק, ושל הדאגה לבריאות הנפשית שלי שצריכה כעת אוורור".
נוכל לאתגר את החשיבה המאשימה, גם באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה. פסיכודרמה היא שיטה טיפולית ייחודית המאפשרת שחרור רגשי דרך 'כניסה' לדמות אחרת.
נאפשר לעצמנו להיכנס לנעליה של דמות כלשהי - אדם אהוב, חבר, ולעתים אף לדמויות שיש לנו איתן קונפליקט כדי להרחיב את זוויות הראייה שלנו, לקבל תובנות וליצור הרחקה מהרגשות שמפעילים אותנו.
בהקשר של אשמת הניצול, חשוב במיוחד לתרגל הסתכלות חומלת עלינו ועל ההתנהגות שלנו, בניגוד להסתכלות הביקורתית או המאשימה שקיימת באשמת הניצול. לשם כך, נוכל לאפשר לעצמנו לתפוס עמדה של אדם שאוהב אותנו ומסתכל עלינו בעין טובה וחומלת.
נאפשר לעצמנו להיכנס לנעליו ולראות באילו אופנים החמלה כלפינו באה לידי ביטוי:
מהם המשפטים שהדמות יכולה להגיד עלינו או לנו?
אילו זוויות ראייה שונות הדמות יכולה להציע?
אילו דרכי תיקון שונות הדמות יכולה להציע עבורנו?
כשאבי פנה לטיפול היה אפשר להרגיש את הביקורת העצמית שיש לו על עצמו. הוא מנהל מסעדה, מרבה לארגן ארועים משמחים בתוכה, והיה לו קשה לדמיין בכלל חזרה לאיזו שהיא שגרה.
מלבד אשמת הניצול אותה חש, הביקורת העצמית שלו הקשתה עליו לראות דרך אחרת. במהלך הטיפול ביקשתי ממנו לבחור דמות אוהבת, שמסתכלת עליו בעיניים טובות וחומלות.
הוא בחר בדמות של סבא, שעבר גם הוא משברים וקשיים. כשהוא עבר לכיסא אחר בחדר לצורך כניסה ל'דמותו' של סבא, הוא לקח מספר רגעים… ולאחר כמה שאלות היה אפשר לשמוע ממנו קול אחר. קול של מישהו שהמשברים שעבר עזרו לו להסתכל על הקשיים שלו, ובהסתכלות קדימה - גם של נכדו בצורה מחזקת, חומלת ומעצימה.
דמותו של הסבא אפשרה עבורו לתת את קול הנגד מול הביקורתיות - חמלה. בזכות זאת, היתה לו יכולת לראות את עצמו ואת העבודה שלו באור חיובי.
יש המפרשים את סיפור השתכרותו של נוח לאחר המבול כביטוי של אשמת הניצול. נוח ידע, ואולי אף ראה ושמע כיצד אנשים שהכיר נמחים מעל פני האדמה. ייתכן בהחלט שאף הרגיש שלא עשה מספיק בכדי להציל אותם כפי שמסופר במדרשי אגדה.
מהביטוי "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" לומד רש"י:
עָשָׂה עַצְמוֹ חֻלִּין - שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲסוֹק תְּחִלָּה בִּנְטִיעָה אַחֶרֶת.
וַיִּטַּע כָּרֶם – כְּשֶׁנִּכְנַס לַתֵּיבָה הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת וְיִחוּרֵי תְּאֵנִים.
ניתן לפרש לאור זאת, כי נוח חש שהולך להיות ארוע הרסני, ומראש הביא איתו דברים שיוכל לפרוק את המתח שיצטבר, באמצעות שתיית יין.
בהמשך נוח מאפשר לרגשות המודחקים שלו לצאת החוצה כשהוא לא רק משתכר אלא אף "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" - נוח מאפשר לעצמו להיות עירום ואף בנוכחות בניו. אולי כביטוי לעירום הפנימי - חוסר האונים כתוצאה מטראומת המבול שלא הבחינה בין אב לבן. ההשתכרות בהחלט יכולה לנבוע מעוצמת הכאב שחש, והרצון להקהות אותה ע"י שתיית אלכוהול.
יחד עם זאת, הציוויים שנוח קיבל בצאתו מן התיבה מסמנים לנו את הדרך לצאת מהאשמה ע"י יצירה ותיקון.
נוח מצטווה על חשיבות יצירת החיים: פריה ורבייה, שנועדו להזכיר לנוח שלמרות הכאב והקושי, החזרה לחיים ויצירת חיים הינם חיוניים בדרך לריפוי ושיקום.
גם היכולת לאכול בשר ומאידך לשמור על החיים ולהימנע מרצח - מזכירים לו שחיים אינם נמחים סתם כך בידי ההשגחה העליונה, ומאידך את ערך האדם ומשמעות חייו ביחס לבהמה.
ההבנה - כי גם אסונות קשים - הינם מההשגחה העליונה הם לא פשוטים. אך בהסתכלות הסטורית-רוחנית, ניתן לראות כיצד למרות המשברים הקשים ביותר שעברנו, ההסטוריה שלנו מלאה גם בצמיחה ופריחה ניסית למרות הכל. יעיד על כך הפלא האדיר של בניית מדינה וצבא לאחר שואה איומה - חלום בן אלפי שנים שזכינו שהתגשם.
בהקשר של אשמת הניצול להבט רוחני-הסטורי זה יש משמעות מיוחדת. בדומה לאסון המבול, גם כאן ההסתכלות הרוחנית מכווינה אותנו לבנות את החיים מחדש ולזכור שרבונו של עולם הוא זה שאחראי להחלטה של "מי יחיה ומי ימות".
לסיכום, אשמת הניצול היא רגש עז במיוחד המגיע מתוך מנגנון הגנה שמטרתו לשמור עלינו מפני חוסר אונים. היכולת להסתכל בהקשר הרחב על הדברים החיוביים שכן עשינו, לבחון האם באמת פגענו בערך שחשוב לנו, ולראות דברים מתוך חמלה יכולים לעזור לנו לקחת דברים בפרופורציה.
בנוסף, חשוב לזכור כיצד אפשר לנצל את העוצמה שברגש האשמה לצורך תיקון, שיקום החברה והנצחת הנפטרים והלוחמים. בכך, נוכל לפתח מחדש את החוסן הפנימי ולעזור באופן מעשי לאלו שאכן זקוקים לעזרתנו.
סיפור נוח גם הוא יכול להזכיר לנו את חשיבות החיים והחזרה לחיים לאחר שגרה, וגם את העובדה שלא אנו שולטים במי ימות ומי יחיה. סיפור זה, כמו גם סיפורים נוספים שמלווים את עמנו משחר ההסטוריה יכולים להזכיר לנו שאין אנו מבינים לעומק את סיבת האסונות, אך באותה מידה אנו לא מסוגלים להבין כיצד ניסים שונים כמו הקמת מדינה, קיבוץ גלויות והקמת צבא יכולים לקרות לאחר השואה האיומה.
אם אתם חוששים כי ייתכן ואתם חווים את אשמת הניצולים, נשמח לעמוד לרשותכם ולשרותכם ולסייע בתהליך האישי שלכם ככל האפשר.
"זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל. חַסְדֵי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג, כא-כב)
צבי נגלר הוא מטפל בהבעה ויצירה באמצעות פסיכודרמה, NLP וכלים נוספים. משלב בטיפול עבודה עם דימיון, גוף ותנועה. מדגיש בעבודתו עבודה ממוקדת שינוי ותוצאות. מטפל בילדים ובמבוגרים באיזור המרכז.
"השמחה הפשוטה והכנה ביותר היא לגלות שמה שהיה נראה פעם כבלתי מושג - נתפס היום כמובן מאליו"
Comments